ב -14 לאוגוסט פורסמה בJerusalem Post- כתבה  תחת הכותרת "'הצלת' יהודי אתיופיה", בכתבה כמה נקודות מעניינות ומרחיבות דעת  אך בצידן גם כמה אמירות לא מדויקות. למרות השוני בין סיפור העלייה של יהודי אתיופיה לישראל ובין סיפורי העלייה של קבוצות יהודיות אחרות, השווה הכותב את עליית יהודי אתיופיה לזו של ברית המועצות, וכתב כי  "לאתיופים לא היו גיבורים אגדיים/גדולים  להציע לנו."
בפועל היו ליוצאי אתיופיה גיבורים גדולים, אלא שהחברה הישראלית לא גילתה בהם עניין. ההתעלמות והבורות  נמשכות עד עצם היום הזה, ומצב זה ניתן לשינוי בקלות על ידי שילוב נכון של הגיבורים ההיסטוריים של  יהודי אתיופיה בהיסטוריה של מדינת ישראל ובחמרי הלימוד של מערכת החינוך בישראל.
אין בישראל בוגר יוצא/ת אתיופיה שאינו מכיר את שמו של יונה בוגלה, המנהיג הראשון של הקהילה היהודית האתיופית. הוא נולד בשנת 1908 בכפר בשם וולקה, וב-1920 נשלח על ידי יעקב פייטלוביץ, שהיה בין הראשונים שתמך ביהודי אתיופיה, ללמוד בחו"ל. בוגלה חי בישראל בתקופה המנדטורית ובאירופה. הוא חזר אל ארצו כדי לעבוד במשרד החינוך של אתיופיה וחזר לישראל בשנת 1979. באותה שנה הוא נשא נאום מלהיב בעצרת הכללית של איחוד הקהילות היהודיות של צפון אמריקה, שם ביקש סיוע בהצלת עמו – ובשנים שלאחר מכן חי תחת השלטון הקומוניסטי וחוקיו – בתקופות רעב ומלחמה.
ברחובות, ישנו  בית ספר הקרוי על  שמו והוא נחשב "הרצל של האתיופים." בוגלה  מת בשנת 1987 ונקבר בהר המנוחות בירושלים. מטוקו  אחיו ציין כי מהיסטוריה זו התעלמו במידה רבה : "אני רוצה שההיסטוריה של יהדות אתיופיה תתווסף לספרי הלימוד,  יש לנו היסטוריה מפוארת, וטוב תעשה החברה אם תאפשר את לימוד ההיסטוריה ותיתן כבוד ראוי. "

הבעיה העיקרית של החשיפה הציבורית של קהילת יוצאי אתיופיה נובעת מכך שהעשור  הראשון בארץ הוקדש להתאקלמות והתמודדות עם צרכים קיומיים יומיומיים. לקהילה לא הייתה מסורת של מעורבות פוליטית, יהודי אתיופיה הגיעו ממדינה כפרית אשר היה בה מלך עד שנת 1976. בניגוד לעלייה מברית המועצות, האתיופים לא השכילו  לחשוף את האג'נדה שלהם לאור הזרקורים הלאומי. מספר יהודי אתיופיה בארץ זהה למספר הדרוזים בה, ולמרות זאת הקהילה בעלת ייצוג נמוך יותר בכנסת.בנוסף, הקהילה האתיופית תמיד התלבטה בין הרצון להיטמע, מתוך תחושה שהתרבות הישראלית נעלה יותר,  ובין רצון לשמור על המסורת. דוגמא טובה היא שימור השפה האמהרית. כמה אתיופים צעירים מדברים היום אמהרית?

עוד טוען הכותב כי ישראל הרגישה "מחויבת" לעזור "לאחיה האומללים." למעשה, ממשלת ישראל לא גילתה כל עניין בקהילה שלנו עד שיצחק רבין לקח את הנושא לטיפולו בשנות ה -1970. הדבר קרה רק בשנת 1973 , כאשר הרב עובדיה יוסף, אז הרב הראשי הספרדי, קבע, כי אנחנו יהודים וכי יש להביא אותנו לישראל. בעקבות זאת פסק הרב הראשי האשכנזי שלמה גורן פסק הלכה משלו שסייע בהבאת יהודי אתיופיה. הייתה זו בעצם ההתערבות האישית של מנחם בגין – שאמר לאנשי המוסד שלו  "תביא לי אותם" – שהובילה  לתחילת הצלת יהודי אתיופיה ולאחר מכן בשנת  1984 ל"מבצע משה".  הכותב טוען שאין גזענות, בעוד שקיים בחברה פחד מ"עומס יתר של אתיופים", קרי ריכוז גדול מדי שלהם במקום אחד (בבתי ספר או בשכונות). פחד מריכוז כזה הוא כשלעצמו סוג של גזענות.

הבעיה העיקרית הניצבת מול יהודי אתיופיה, בעיקר העולים החדשים שהגיעו בשנים האחרונות ואשר חיים בעוני, היא המדיניות האקראית המשתנה ותנאי דיור נוראיים. אין מדיניות אחידה בהתייחסות לקהילה שלנו ולכן כל עיר מייצרת מדיניות משלה. רק לעתים רחוקות מתייעצות מועצות מקומיות עם יוצאי אתיופיה כדי לבחון מה טוב לקהילה ולמה היא נזקקת באמת. הגישה היא "אנחנו יודעים מה טוב בשבילכם."  יוצאי אתיופיה נטושים במקומות של פשיעה גבוהה בלי כל תקוה, כמו לוד ורמלה, ואז מצביעים על האתיופים ואומרים "הם עבריינים" או "הם שיכורים" או "הם רוצחים את הנשים שלהם ומתאבדים." אבל הסביבה לתוכה נזרקו רק מחמירה את המצב. המצליחים יותר מבני הקהילה נמלטו ממקומות כאלה כמו ממגפה.

מתמשך גם הויכוח על עלייתם של בני הפלאש-מורה, יהודים אתיופים אשר המירו את דתם לנצרות בתחילת המאה ה -19 ויש אומרים כי אינם יהודים. מחבר הכתבה ציין כי אלה אנשים שעלו בגלל "קשרי משפחה" בלבד וכי הם בעלי "קשרים מפוקפקים לציוויליזציה היהודית." תיאור זה אולי מתאים לכמה זוגות מעורבים, אך למעשה רוב בני הפלאש-מורה באים ממשפחות וכפרים נפרדים והינם יהודים שהמירו את דתם בגלל לחצים סביבתיים ותנאי המצב.  יהדות אתיופיה היא חלק חשוב במרקם היהודי, וקיומה מוסיף יופי וגדולה לחברה הישראלית. זו קהילה שבנסיבות המתאימות תתחיל לשגשג ולתרום רבות למדינה.