עמוס ספיר - מהיכן השורשים ולאן הם מובילים? הייתה לי ילדות רגילה ופשוטה למרות שאבא היה איש ציבור טרוד שרוב זמנו שהה מחוץ לבית (פנחס ספיר, מנכ“ל משרד הביטחון עם הקמת המדינה, שר המסחר והתעשייה משך 7 שנים ושר האוצר משך כ- 10 שנים, ש.ג). בבית הייתה תמיד מודעות למעורבות ציבורית, חברתית ופוליטית. אמא ששמרה על הבית לבד, בתנאים די קשים, הייתה פעילה בארגון אמהות עובדות (היום נעמ"ת) ובארגונים נוספים של עזרה לזולת. בשביעית שמינית למדתי ב"תיכון חדש" בתל-אביב, שהיה בית ספר עם חולצות כחולות ביום שישי , כנסים פוליטיים וחברות בתנועות נוער – הכול הוביל למעורבות ואכפתיות.
בלימודי לתואר שני בניו יורק, באוניברסיטת קולומביה, הגיעו הנתינה והמעורבות של הסטודנטים והסגל לשיאים שלא הכרתי קודם וכך, בזכות החינוך שקבלתי, ואולי בגלל יכולתי להשפיע , אני מעורב כל חיי בפעילויות חברתיות. לדעתי אדם שיכול ושהצליח - צריך לתרום לחברה שעזרה להצלחתו, ואולי ההצלחה נובעת מהתרומה הזו – הדברים שזורים זה בזה . שנים רבות אני מעורב ופעיל בחינוך הגבוה. הייתי חבר ועד מנהל, ועדת השקעות באוניברסיטת תל-אביב ואני חבר בוועד המנהל ויו"ר ועדת הכספים של המכללה האקדמית תל-אביב יפו. לא היה קל לשלב את זה כשעבדתי במשרה מלאה – אבל זה היה חלק ממני כל הזמן. זמני הפנוי יותר בעשר השנים האחרונות אפשר לי להגביר פעילות ויש לי מזה הנאה מרובה. העניין, האנשים , זמנך המלא וההרגשה שאתה תורם ומסייע - השילוב הזה מיטיב עם שני הצדדים : התורם והנתרמים. וזו התמצית של התשובה מהיכן השורשים ולאן אני הולך.
איך הגעת ל ”עולים ביחד“? המפגש שלי עם יהדות אתיופיה מתחיל שנים אחורה. מנעורי אני אוהב מאד לטייל בעולם. אחרי השנה הראשונה באוניברסיטה התארחתי אצל מכר ישראלי, סוחר בקר, שחי באתיופיה (אז אריתריאה וחבש ). נסעתי אליהם באניית מסע מאילת ואחר גם נסעתי לסומאלי ועדן.. באריתריאה הצטרפתי למארחי למסע לחיפוש בקר. אני זוכר שעמדנו במקום כלשהו במדבר, הסוחר הישראלי, חבר פרלמנט חבשי ואני. פתאום יורדים אלינו במורד הגבעה רועים כהי עור עם בקר והישראלי אומר לי: "אלה ”פלשים ” מהעם שלך". -"???" – (פלשים, היה כינוי שניתן באתיופיה ליהודים שישבו שם מזמנים קדומים). הם שמעו שאני מישראל וההתרגשות הייתה גדולה. שנים לאחר מכן, הגיעו אלי יפעת ואדוה וסיפרו על התכנית למצוינות בהשמת אקדמאים יוצאי אתיופיה. היה לי ברור שאעזור כי ליוצאי אתיופיה יש לתת טיפול מעדיף בגלל החותם הברור כל כך של השוני. העולים מאתיופיה באו בשוני תרבותי וחיצוני בולט, לחברה מתקדמת, שמרכיביה כבר עברו טמיעה ואינטגרציה ואת ההיטמעות דרשו מהם לעשות בזמן קצר ביותר. וזה קשה. כמעט בלתי אפשרי. אני תומך אפילו באפליה מתקנת (שאני בדרך כלל מתנגד לה כי היא עלולה להיות בעוכרינו) ובודאי למוכשרים – וזה עיקר העשייה של "עולים ביחד – באנדלי וודלי". מזה הוקסמתי כשפגשתי את יפעת ואדוה. יש כל כך הרבה פערים ומחדלים שדורשים עשייה בחברה הישראלית והעשייה קשה ומתסכלת– וכאן אפשר לתקן מהר ולהצליח. כאן יש צעירים מאיכות שרק מחכה שיבואו וייקחו וירימו למעלה. ואם לא נעשה זאת – יהיו תופעות חמורות כמו פשיעה ואלימות. לכן אני כאן, פעיל ומסייע בכל מה שנדרש.
ובמה אתה מסייע ? ראשית - באסוף תרומות וסיוע בתשתיות. צריך לנצל את כל הקשרים ולהביא לכך שהמערכת תוכל לעבוד בתקציב שנתי מכוסה ועם תשתיות לקורסי העשרה ולחונכות. שנית - בחונכות אישית שבה אני רואה את המהות. אני חונך של דניאל אלמשט, משתתף במחזור א' שעובד בדלויט-ברייטמן-אלמגור. היחסים בינינו מאד טובים ואני נהנה מתפקיד של ”אבא“ . שלישית - בניהול העמותה ותמיכה בצוות הניהולי של התכנית - צוות קטן ועול כבד על כתפיהן.
המסר לידידים ולציבור? תתנדבו. זו חובתכם לחברה ואתם יוצאים נשכרים מזה ומקבלים סיפוק אדיר. לא להתבייש ולהציע את עצמכם – לכל אחד יש מקום.קטונו מלהרים את הדברים לבד, ואנחנו יוצרים בעצמנו לחבר'ה הנהדרים והמוכשרים הללו סיכוי והזדמנות שווה – כל אחד ואחד מאיתנו עם המעשה הפרטי שלו.
