אלבל סמואל, מהנדס אלקטרוניקה בן 35 שעובד באמדוקס, הוא בוגר מחזור ב' של עולים ביחד. הוא סיפור הצלחה בכל קנה מידה, במיוחד לאור הקשיים והאתגרים איתם התמודד מגיל צעיר מאד. סיפורו של אלבל הוא דוגמה לכל צעיר שאפתן והוא גם מחוה חמה למשפחתו ולכל האנשים הטובים שניקרו בדרכו – החל במוסלמי שהעסיק אותו בסודאן, דרך מדריכיו המסורים בפנימיות, מיכה פלדמן איש הסוכנות, מעסיקיו- מנהליו וכמובן "עולים ביחד".  אלבל שוהה חלק מזמנו בחו"ל בעבודתו בהטמעה ותחזוקה של מערכות ולשמחתנו הסכים להתראיין. קראו את הסיפור המרגש – סיפור הצלחה בכל קנה מידה.

 

 לחשוב ש-X הירח ולהגיע אליו – סיפורו של אלבל סמואל

 

אלבל סמואל, מהנדס אלקטרוניקה בן 35 שעובד באמדוקס, הוא בוגר מחזור ב' של עולים ביחד. הוא סיפור הצלחה בכל קנה מידה, במיוחד לאור הקשיים והאתגרים איתם התמודד מגיל צעיר מאד. סיפורו של אלבל הוא דוגמה לכל צעיר שאפתן והוא גם מחוה חמה למשפחתו ולכל האנשים הטובים שניקרו בדרכו – החל במוסלמי שהעסיק אותו בסודאן, דרך מדריכיו המסורים בפנימיות, מיכה פלדמן איש הסוכנות, מעסיקיו- מנהליו וכמובן "עולים ביחד".  אלבל שוהה חלק מזמנו בחו"ל בעבודתו בהטמעה ותחזוקה של מערכות ולשמחתנו הסכים להתראיין. קראו את הסיפור המרגש – סיפור הצלחה בכל קנה מידה.

 

אתיופיה

נולדתי למשפחה של עובדי אדמה בגדוואה שליד גונדר בצפון אתיופיה . אנחנו שישה ילדים ואני בן יחיד, לכן שמי אלבל - בעברית מתנה,שי או דורון. כשהייתי בן ארבע נחטף אבי (בגיל ארבעים ושש) לצבא האתיופי. היינו בהלם. בן ארבע, "גבר" יחיד במשפחה, יצאתי לרעות את הצאן, כי באתיופיה חלוקת התפקידים בין המינים ברורה: הנשים מטפלות בילדים ומאכילות את המשפחה, והגברים רועים ומעבדים את האדמה. ההתבגרות המהירה הביאה אותי עד מהרה להתמחויות נוספות כגון משחקי הימורים מקומיים. הצלחתי להרוויח הרבה ז'יטונים, כולל שכרם של אלו שהעסקתי בשמירה על צאני בזמן שהייתי מהמר... את הז'יטונים החלפתי בעיר הסמוכה בכסף. חסכתי סכום נכבד והסתרתי זאת מאמי. גם בגדים קניתי לעצמי כבר מגיל ארבע. אירוע שזכור לי היטב, קרה כשהייתי בן שש. באחד חורפים הקשים, כשלא היה לנו אוכל וזרעים לזרוע,  הסתובבה אמי בין הקרובים ולא הצליחה לגייס מהם כסף. ראיתי אותה במצוקתה אבל היה קשה לחלץ ממנה מה קרה. שאלתי אם נגנב משהו ולבסוף ספרה לי שאין לה כסף. הוצאתי בגאווה את סכום הכסף שהיה לי, עשרים בר, ונתתי לה. היא הוכתה בתדהמה והייתה בטוחה שגנבתי את הכסף. קבלתי ממנה מכות עד שהבאתי לעדות בן דוד שסיפר שהרווחתי את הכסף בעצמי, ואז קיבלתי מכות על כך שהעזתי ללכת לעיר להחליף את הז'יטונים בכסף... בסופו של דבר לקחה ממני אמא חלק מהכסף כהלוואה... אבא שמר על קשר בהתכתבות עם אחותי הגדולה שידעה קרוא וכתוב והקריאה לכולנו את מכתביו. כשיכול, שלח אבא גם כסף ובגדים. המשכתי לשחק. קניתי שנים עשר תרנגולים, תכננתי לקנות בקר והתחלתי גם לעבד את האדמה. רציתי מאד ללמוד. כל הילדים למדו כל יום כשעתיים בבוקר לקרוא ולכתוב, בהוראתו של השליט מנגיסטו הילה מרים, ואני הייתי מנוע כי הייתי צריך לעבוד. מצאתי אמנם לבסוף דרך – שוב שילמתי למישהו שירעה במקומי את הצאן בשעתיים הללו, אבל הספקתי ללמוד רק חודש והכול נשתכח ממני עד שהגעתי ארצה.

כך היה עד שהייתי בן שמונה וחצי ואז התחילו שמועות שהגיעו מאמבובר, שם היה בית ספר יהודי, על עליה סמויה לארץ דרך סודאן. סבי וסבתי שחיו ליד אמבובר החליטו לעלות ועמדו על כך שאמי ואנחנו ילדיה נבוא איתם. עשר פעמים הגיע סבא לשכנע את אמא שפחדה לעשות את הצעד ובסוף שכנע אותה. אחותי כתבה לאבא וקבלה את ברכתו. היא עצמה עלתה  עם חבורה של צעירים יודעי קרוא וכתוב ודוברי אנגלית מכמה כפרים סמוכים.

 

העלייה לארץ

מכרנו את הצאן בחלקים, מכרנו חלק מהזרעים שהיו לנו דרך חברים הנוצריים שלנו. המסע החל בערב פסח 1983 והיה לסיפור אחת העליות הרגליות הקשות ביותר שידעו יהודי אתיופיה. ביום הלכנו באזור מדברי חשוף ויבש, ובלילות התחבאנו באזורים עם צמחיה.  לקראת סוף המסע טעו המדריכים בדרך ונאלצנו לחזור על עקבותינו. כדי להגיע אל הגבול, הברירה הייתה ללכת בנתיב צחיח או לעבור לאזור אחר עם יותר מים, אבל עם קניבאלים. בחרנו בנתיב הצחיח וחלק מאנשים החל לצנוח. עשרה אנשים מתו בצמא. אני זוכר שהאדמה לא אפשרה לחפור בה וקברנו את האנשים בערימות אבנים. הייתי מותש לחלוטין ואמא החליטה שאני אתקדם עם קבוצת אנשים על חמור והם יישארו מאחור. סבא וסבתא, שהגיעו לפנינו לגבול, קנו מים וחזרו להביא את אמא ואת אחיותיי.

 

הגענו לסודאן מאד רעבים. גם כאן היה לי כסף מהתרנגולות שמכרתי ב 40 בר ללא ידיעת אמא ותפרתי בבגדים שלבשתי בדרך, בידיעה ששודדים לא מחפשים אצל ילדים. המרתי את הכסף בכסף מקומי ולקחתי את אחותי ללא ידיעת אמי למסעדה שם הגישו אנג'ירה עם רוטב מקומי ויוגורט. המוכרת הייתה בהלם – שני ילדים קטנים מגיעים כמו גדולים לאכול...שכנעתי אותה שהכסף שלנו וכשראינו את המבט בעיניה ברחנו עם האוכל כי פחדנו מחטיפה. נתנו את האוכל למשפחה ורק אז ספרתי לאמא על הכסף  שהיה לי. למחרת הגענו ל"אמרקובה", מחנה פליטים ענק ( כ 600,000 פליטים). מראה המחנה והאוהלים הביא אותי להחלטה מהירה: אני חייב למצוא עבודה ולגור בעיר. הלכתי לשוק בעיר וללא ידיעת השפה מצאתי למזלי עבודה אצל מוסלמי ידידותי וחשוך ילדים, שברח מאדיס. האיש היה ידען גדול, מרפא שטיפל בחוליו בתרופות סבתא. שמו הלך לפניו והיו מגיעים אליו בלי סוף אנשים. אני הייתי מתאם את התורים אליו ושומר על הסדר. ישנתי אצל נותן העבודה שלי בתנאים מצוינים יחסית והאיש אהב אותי כמו בן. את הכסף שהשתכרתי נתתי לאמא. ומדי פעם הבאתי את אמא ואחיותיי לאכול שם. יהודים שהגיעו לטיפול קבלו ממני "קידום" בתור וכל יום קפצתי לביקור במחנה. עבדתי שם שנה וחצי עד לעליה לארץ שהתבצעה בסדרת הטסות סודיות לארץ בהעלמת עין של שליט סודאן. אחותי הקטנה ואני עלינו עם הדוד ראשונים והועברנו לפנימייה בקרית טבעון. אמי ואחיותיי עלו יומיים אחרי אבל עבר חודש עד שנפגשנו בפגישה מאד מרגשת. סבתי וסבי נפטרו בסודאן.

 

קליטה

בקרית טבעון ישבתי בכיתת האולפן ולא הצלחתי ללמוד, כי לא ידעתי קרוא וכתוב ולא ידעתי להחזיק עט. מישהו שישב על ידי לעג לי. עשיתי מה שכבר התמחיתי בו – הצעתי לו: במקום ללעוג לי בוא למד אותי קרוא וכתוב באמהרית ולהחזיק עט ואשלם לך. משך יומיים הוא לימד אותי א"ב אמהרי כמו תוכי. למדו בכיתה בעזרת מילון אמהרי – עברי ויצא שלמדתי בבת אחת קריאה וכתיבה של אמהרית ועברית... הביטוי הראשון שקלטתי  - "זה בסדר!". מדריך בשם יהושע למד אותי עברית והייתי בין הראשונים שדיברו עברית. לאחר חצי שנה הכרזתי שאני חייב ללמוד. העבירו אותנו לפנימית המשך בכפר מימון שם למדתי באולפן מתקדם משך שנה ובכתות ז'-ח'. את פעולות החשבון הבסיסיות ידעתי עוד באתיופיה ובכפר מימון למדנו את זה מסודר. עברנו למשוואות וכאן נתקעתי. לא הבנתי את ההפשטה הזו. היה לי מדריך לספורט שקראו לו מוטי והוא הצליח ללמד אותי מה זה X.  הוא היה אומר לי – תחשוב ש Xזה ירח שמתחבא ואתה צריך להגיע אליו. מכאן עברנו למשוואות עם נעלם שני Y. כשהתחלתי לקרוא ולקלוט הלכתי המון לספריה. היה ספרן אמריקאי שלימד אותי אנגלית. שמו נשכח ממני לצערי, והוא נתן לי כל חודש ספר באנגלית וכל חודש בחן אותי.  ביקשתי ממנו ספרים במתמטיקה , בעיקר כאלו עם בעיות ופתרונן. עשיתי לעצמי תגבור. התקדמתי לבד, מקדים את הכיתה. עבדתי בחופשים בשטיפת כלים וכרגיל היה לי כסף משלי.

 

בגרות באלקטרוניקה

עוד בסודן חלמתי על לימוד אלקטרוניקה. היה במחנה סודאני שפרק ותיקן טייפים ואני חיפשתי מי ה"איש" שמדבר מתוכם... עברתי לשם כך בכתה ט' מכפר מימון לפנימית כפר בתיה,  קרוב לאמא שכבר עברה מלוד לנתניה. בסוף כתה ט' עברנו מבחן פסיכוטכני לקראת הלימוד בכתה י' במגמת אלקטרוניקה. לא היה לי מושג מה זה ונכשלתי לחלוטין. בפנימייה היו בדילמה : מחד היו לי ציונים גבוהים ומאידך בפסיכוטכני, למעט זיכרון וחשבון, היה המצב גרוע. היפנו אותי ללמוד הנהלת חשבונות, נגרות או פלסטיקה... את הדיונים בנושא הלימודים ניהלתי עם היועצת. בכתה ט' היה לי הסכם עם המדריך חנניה, שלא מטרידים את אמי שלא הבינה עברית ולא שולחים לה מכתבים ובמקום זה מדברים אתי. טענתי בפניהם שלא הכינו אותי למבחן הפסיכוטכני ואני מוכן לעבור אותו עוד פעם לאחר הכנה. הטיעונים והציונים הגבוהים שלי הטו את הכף ללימודי אלקטרוניקה. סיימתי את הלימודים בפנימייה עם בגרות טכנולוגית מלאה.

 

 

איך הבאתי  ( בעזרתו של מיכה פלדמן) את אבא

כשהייתי בכתה ז', השתתפנו אמא ואני במסיבת סיום של אחותה הקטנה, בקיבוץ שעלבים שבו למדה. באותה מסיבה השתתף מיכה פלדמן, מעמודי התווך של הבאת יהודי אתיופיה לארץ. מיכה, דובר אמהרית ומכיר את כל העדה, קרא לי באמהרית "חוצפן" על שלא קמתי לכבודו כשברך אותי ב"ערב טוב", כמנהג הצעירים באתיופיה. גמגמתי התנצלות ובשיחה שהתפתחה הוא סיפר לי על הסוכנות ותפקידו בהבאת העולים לארץ. הטחתי בו:"אז תביא לארץ את אבי שהינו קצין באתיופיה!" מיכה השאיר לי את הטלפון שלו ואמר:"כשאביך ישתחרר תבוא אלי ואביא אותו". שיחה זו הביאה לחידוש התקשורת ביני לבין אבא. בישיבה בכפר מימון אפשרו לכל ילד שאחד מהוריו באתיופיה, שיחה חודשית להורה. התקשרתי אליו והממתי אותו. לאחר שאלות לאימות שהופנו אלי: איך קראתי לך (אבא קורא לי עדיין גדעון),שמות אחים שלי,דודים, סבים, שמות של בקר וצאן (תחקיר ביטחוני כמו המוסד או השב"כ)וכו' ושאלות בוטות שלי, אבא הבין סוף סוף שזה בנו. השיחה ארכה שעתיים וצעקתי לא לנתק כל פעם שאמרו לי שהגיעה השעה לסיים. בבית לא האמינו ואחר התרגשו מאד. ב-1989 פרש אבי לגמלאות וחזר לכפר. הייתי בכיתה ט' וזכרתי את הבטחתו של מיכה פלדמן שנתיים קודם לכן. נסעתי הביתה, אספתי את חמש אחיותיי ואת אמא וביום ראשון לא נסענו לפנימיות ובשעה 08:30 התייצבנו לבושים חגיגית במשרדו של מיכה פלדמן בסוכנות. הזכרתי לו את המפגש בשעלבים ואת הבטחתו. אבא, לאחר שלש עשרה שנות שירות היה להוט להגיע לארץ ורצה  לצעוד דרך סודאן. חששתי לחייו וביקשתי ממיכה שיביאו את אבא ישירות מאדיס.  אבא קיבל מהסוכנות קצבה חודשית לאדיס עד שנחת בלוד כתייר,  ב 14.9.89 בשעה 20:00 . גיסי ואני פגשנו אותו בשדה. הוא היה צנום ורזה, שונה מאד מהתמונה שציירתי במוחי. אחרי חודש של שהיה איתו בבית חזרתי לפנימייה.

 

 

מגשים את החלום: מהנדס אלקטרוניקה

אחרי השירות בצבא כטכנאי אלקטרוניקה ביחידת ניסויים ובגדוד נח"ל, שיפרתי בגרויות אבל ציון נמוך בפסיכומטרי לא אפשר לי ללמוד אלקטרוניקה אלא במכללה. למדתי במרכז האקדמי אריאל בשומרון ובמקביל לימדתי במכינה האקדמית עולים שבאו להשלים בגרויות והייתי מתרגל בקורסים האקדמיים שנה מתחתי. בהוראה חזרו אלי הזיכרונות מהפנימייה. בעיקר עם תלמידים שבאו עם פער עצום. הקשיים בתחילת הדרך והכלים שהקנו לי המדריכים בפנימייה היו לי למורה מצוין להוראה וחימשו אותי בסבלנות אין סופית.כל הסטודנטים שלי סיימו בהצלחה.

פרויקט הגמר המעשי שלי בשנה רביעית, היה בצוות מחקר של קבוצת לייזר אלקטרונים חופשייםבהנחיית פרופסור אשר יהלום.הקבוצה עסקה בפיתוח לייזר רב-עוצמה ויחיד מסוגו בארץ ותרומתי העיקרית הייתה פיתוח אמצעי דיאגנוסטיקה אוטומטים לשדה המגנטי  המרכזי המהווה את ליבו של הלייזר.הפרויקט זכה להצלחה ובשנת 2001 סיימתי בהצלחה את לימודי הנדסת אלקטרוניקה.

 

חזרתי לגור עם ההורים. חיפשתי עבודה בנרות, בעיקר בתחום בו התמחיתי בפרויקט שהיה ישים ל MRIול CT, ולא מצאתי. בלית ברירה התחלתי לעבוד מטעם חברת כ"א כטכנאי טלפונים סלולאריים בחברת סלקום. כיוון שקלטתי את הנושא במהירות, עברתי לאחר חודשיים ממעמד של עובד חברה לעבודה כשכיר של סלקום במעבדות סלקום. הרחבתי את תחום האחריות שלי לבדיקות של חומרה ושל תהליכים לקויים. גיליתי שאפשר לחסוך הרבה כסף לחברה ונבחרתי לאחר שלש שנים מצטיין חברה. בשנה הרביעית תיקנתי ביזמתי ליקויים שהועברו לחברות חיצוניות ועכבו את השירות זמן רב, וחסכתי סכום גדול מאד. על כך נבחרתי מצטיין מנכ"ל. על הבחירה נמסר לי במהלך חופשה משפחתית בארה"ב, בשיחה "תמימה" שהתבררה כשיחת ועידה אל עמוס שפירא המנכ"ל וכלל העובדים בהתכנסות מיוחדת. כל אותו זמן עדיין הייתי בחברה בחזקת טכנאי.

 

בטיול סופ"ש לצפון שהיה הפרס שלי כמצטיין, שמע ממני הסמנכ"ל לתדהמתו שאני מהנדס אלקטרוניקה ורוצה לעבוד כמהנדס. לאחר חודש הועברתי לתפקיד מאתגר ביותר כמהנדס בתחום בקרה, שדרש ידע בתחומים רבים. היו שם שמונה כלי בקרה שמנטרים תקלות  שאותן צריך לתקן בזמן מינימאלי ולתעד לצורך תחקיר אירוע. שנה וחצי הייתי בתפקיד, מנהל את האירועים ומנתח מי האחראי לתקלה.  היה לי ראש תחום יוצא מן הכלל שממש אימץ אותי ונתן לי גיבוי מלא ורציף. בסוף אותה תקופה הרגשתי שאני נעצר והחלטתי לחפש מסלול לקידום מהיר יותר בחברות אחרות. עניתי למודעה שחיפשה מהנדסי אלקטרוניקה לעבודה באפריקה.  ההחלטה לקבל את המשרה באפריקה לא הייתה קלה בכלל. רק כשהתקבלתי לאחר ראיון, סיפרתי לאשתי על טיב התפקיד החדש. מה ששכנע אותה היה שאני מגשים חלום של כל מהנדס אלקטרוניקה – להקים רשת סלולארית חדשה. התלבטנו יחד ולמזלי , רעיתי מבינה עניין ונתנה את הסכמתה. טסתי לאפריקה כמהנדס רדיו בתחום ה  RFוחשתי שאני סוגר מעגל ביבשת שבה נולדתי. תחילה עסקתי בתכנון האתרים, תקשורת וקליטה ואז התמניתי לתפקיד מהנדס מערכת שאחראי על אינטגרציה של תחומים רבים. התפקיד הזה היה בית ספר מעולה: למדתי לנהל פרויקט גדול, לכתוב דו"חות, לנהל ישיבות ולהפתיע את האפריקאים שפגשו בחור שחור כמוהם, עם ידע, שמגיע מארץ זרה. הם קראו לי "הבוס הגדול שיודע הכול"... חנכתי שני מהנדסים מקומיים ולאחר שמונה חדשים חזרתי ארצה. לא הספקתי לנוח הרבה. לאחר שלשה שבועות התקבלתי לעבודה באמדוקס בהמלצה של שני ראשי תחום מסלקום ושני אנשים שעבדו אתי באפריקה. גם כאן כולל התפקיד עבודה בחו"ל והכנות אינטנסיביות מאד בארץ.  תוך ארבעה חדשים הגעתי ללקוח בחו"ל ושדרגתי מערכת. לאמדוקס ולמנהלים שם אני חייב תודה מיוחדת על הסיוע והתמיכה שקבלתי בתחילת העבודה. יצאתי לקורסים ויש לי דלת פתוחה למהנדסי פיתוח אחרים. הרוח שם חברית ותומכת ואני מרגיש שהשתלבתי מהר.

 

"עולים ביחד"

לתכנית "עולים ביחד" הגעתי לאחר העבודה בסלקום, זמן קצר לפני המשרה באפריקה. כשהגעתי ושמעתי ממקור ראשון על הסיוע לאקדמאים יוצאי אתיופיה, ראיתי שוב חלום שמתגשם, שווה כמעט לחלום העלייה לארץ. השתלבתי בתכנית ההעשרה וקשה לי לבטא במילים את יחסי לתכנית והעבודה היוצאת מן הכלל שהיא עושה. רבים בחברה הישראלית עדיין מתפלאים כשאתה טוב: "איך זה שהאתיופי יודע?", אך כשאתה לא יודע אומרים: "אהה, זה אתיופי, למה אתה מצפה?" בתכנית פגשתי צברים שרואים את הדברים בראיה דומה לנו ומתנדבים לעזור לנו להעשיר ידע ולהשתלב במשק הישראלי. המדהים מכל הוא המוכנות של המתנדבים לגזול מזמנם ומעבודתם כדי להתנדב ולסייע לשלב את האקדמאים בתעסוקה הולמת. אני בטוח שלו התכנית הייתה קיימת בתחילת דרכי המקצועית הייתי מתקדם עוד יותר ורבים מחברי הגיעו למחזור ג' בהמלצתי.

הכוונה שהתכנית תסתיים בעוד מספר שנים לא נראית לי. אנחנו זקוקים לעזרה הזו לעוד הרבה שנים. המלצות התכנית למעסיקים פותחות דלתות רבות שחסרות לכל אחד מאתנו. נכון שהמכשול העדתי יהיה נמוך יותר אבל עדיין ה "חבר מביא חבר" והקשרים שמביאה אתה התכנית חשובים מאד.

 

דברים לסיום

 

אמר ניטשה "מה שלא הורג אותך מחשל אותך". היו לי משברים בחיים ותמיד חשבתי שכל הדברים שהתנסיתי בהם ולקיחת האחריות הכבדה, הם הבסיס שנתן לי כוחות וחישול להגיע קדימה. ניסיוני אומר – אם אתה מאמין בעצמך, תתאמץ ותבצע – אין דבר שלא תגיע אליו ואין גם דבר שלא ניתן ללמידה. לכל אלה, "עולים ביחד" פותחת דלת ואני בטוח שאנחנו נפתח את הדלת ונוביל את מי שיבוא אחרינו. 

 

 

 

ההרשמה בעיצומה

לתכנית מנהיגות ומצוינות בתעסוקה מחזור  י"א

 שתיפתח בנובמבר 2014

לפרטים • להרשמה

לקורס אנגלית ברמה בינונית אוקטובר 2014  

לפרטים  להרשמה

 

Go to top